טכנו ראלקו בע"מ נ' תוסייה-כהן

פסק דין

1.לפניי תביעה בגין אי תשלום חוב של הנתבע עבור שירותים שונים שנתנה לו התובעת בקשר עם מכשיר פקס ומכונת צילום שהוא רכש ממנה. הנתבע הגיש תביעה שכנגד בגדרה נדרשת התובעת לשלם לו פיצוי בגין נזקים שנגרמו לו עקב מחדליה.

העובדות

2.התובעת עוסקת במכירת מכשירי פקס ומכונות צילום ובמתן שירות למכשירים אלו. הנתבע הינו עו"ד שבבעלותו משרד פרטי בירושלים. בחודש מרץ 1997 רכש הנתבע מהתובעת מכשיר פקס. במסגרת המשא ומתן לקראת הרכישה התחייבה התובעת בכתב כי:

"אנו חברת טכנו ראלקו בע"מ מתחייבים למתן שירות מיידי למשרדכם לקריאת שירות שתתקבל עד לשעה 11:00 בבוקר. קריאת שירות שתתקבל מעבר לשעה 11:00 בבוקר

תטופל מקסימום למחרת היום בשעות הבוקר".

(נספח 1 לתצהיר הנתבע).

בשנת 1999 התקלקלה מכונת הצילום של הנתבע. הנתבע היה מרוצה באותה עת מהשירות שנתנה לו התובעת ולכן הוא התקשר עמה, ביום 02/09/99, בחוזה לאספקת מכונת צילום (נספח א' לכתב התביעה). בהסכם נקבע כי הנתבע שוכר את המכונה מהתובעת למשך 36 חודשים תמורת חיוב חודשי קבוע בסך של 198 דולר, ובתוספת תשלום בסך 0.0225 דולר עבור כל פעימת מונה (צילום). בסעיף 3ג' להסכם נקבע כי:

"מחיר הפעימה כולל שירות , חלפים וכל החומרים הדרושים לביצוע הצילומים למעט נייר".

בסעיף 5א' להסכם נקבע כי התובעת תיענה לקריאת שירות תוך 24 שעות מרגע קבלת קריאת השירות. בסעיף 6 להסכם נקבע כי המכונה תישאר בבעלות התובעת במשך תקופת השכירות. ואולם, הנתבע חתם על ההסכם לאחר שהוסיף בשולי הסעיף הערה בכתב יד בזו הלשון:

"בגמר 36 חודשים עוברת לבעלות השוכר ללא תוספת במחיר".

בהמשך לכך, הוסיף הנתבע בסוף ההסכם הערה לפיה:

"לחילופין רשאי השוכר בכל עת להשאיר המכונה בבעלותו".

התובעת לא חתמה על ההסכם, אך גם לא החזירה אותו לנתבע, אלא היא סיפקה את המכונה ונתנה את השירות לפי החוזה.

3.אחר הדברים האלה התנהלו העניינים על מי מנוחות במשך כשלוש שנים, עד אשר ביום 27.11.02 פנה הנתבע לתובעת במכתב תלונה על תקלות בשירות (נספח 3 לתצהיר הנתבע). במכתבו טען הנתבע כי מאז שהתובעת סגרה את סניפה בירושלים חלה התדרדרות ברמת השירות שניתן לו, וקורה שהוא נאלץ להמתין לשירות במשך 48 שעות ויותר. הנתבע המשיך וטען, כי הטכנאי של התובעת באזור ירושלים אינו יכול להושיע כיוון שלאחר כל ביקור הוא נאלץ להתקשר למחסן התובעת בתל אביב כדי להזמין חלק כזה או אחר עבור המכונה. אשר על כן הודיע הנתבע לתובעת כי:

"מכל חשבון וחשבון יקוזזו דמי השירות בגובה של 25% החל מחודש אוקטובר 2002, עד למציאת פתרון שישביע את רצוננו ויחזיר אותנו למצב בו היינו ערב סגירת המשרד

בירושלים".

התובעת הגיבה במכתב מיום 1.12.02 (נספח 4 לתצהיר), בגדרו היא דחתה את טענות הנתבע, אם כי היא הודתה כי:

"באשר לזמינות הטכנאים וזמני תגובתם יתכן כי הנכם חשים את העומס העונתי הקבוע אשר קיים בכל סוף שנה".

העיון בחשבוניות ששלחה התובעת לנתבע (נספחים ד/1 – ד/19 לכתב התביעה), ובצילום כרטסת החשבונות של התובעת (נספח ב' לכתב התביעה), מלמד כי חרף האמור במכתבו הנתבע לא הסתפק בקיזוז של 25% מדמי השירות, אלא שמחודש אוקטובר 2002 הוא הפסיק לשלם את התשלום החודשי הקבוע שנדרש ממנו. כיוון שכך, נוצר בספרי התובעת חוב של הנתבע בסך של 19,885 ₪. מאז אוקטובר 2002 ועד יולי 2004 החליפו ביניהם הצדדים מכתבים ממכתבים שונים. אין טעם להיכנס לפרטי ההתכתבות, אשר צורפה לתצהיר הנתבע, אלא נסתפק בכך שנעמוד רק על כמה נקודות מרכזיות שעולות ממנה.